At the end, yes; at the beginning, no - באחרונה אין בראשונה לא
Summary:
The rule that בראשונה לא, is only if he has one כזית of מצה and no more. If there is sufficient מצה, one must eat it בראשונה לתיאבון and at the end, so he should have טעם מצה בפיו. The ברכה should be made on the first מצה whether the עיקר מצוה is the first or the last מצה. If we maintain מצוות א"צ כוונה, the מצה should only be eaten לבסוף, if that is עיקר המצוה,.
We say, bring out food, after eating Matzoh - מפטירין אחר מצה אפיקומן
Summary
According to the ירושלמי the reason the פסח is נאכל על השובע is to prevent שבירת עצם. A מנחה is נאכלת על השובע, so he should not leave שלחן רבו hungry.
Anyone who is a stranger shall not eat it; he may not eat it - כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל
Summary:
The פסוק is referring to a מומר, who did תשובה after שחיטת הפסח that even though he may not eat the פסח, however he is obligated to eat מצה ומרור. The צריכותא regarding ערל ובן נכר is concerning their חיוב to eat מו"מ.
ראב"י said, both this one and that one are מדרבנן, etc. - רב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה מדרבנן
Summary:
According to רבא (but not according to ראב"י) both ר"י ור"ש maintain that מצה בזה"ז is דאורייתא. It is difficult to reconcile that a separate פסוק is needed for the חיוב אכילת מצה by a טמא ומי שהיה בדרך רחוקה
