For יהודה and גליל are generally considered to be in a wartime state - דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי
Summary:
A woman is more concerned with finding עדי קיום for her גט than a person is concerned whether anyone made a מחאה on his חזקה. Therefore a woman will more easily find עדי קיום from a שעת חירום situation that the מחזיק will hear a מחאה in this same situation.
Conversely people are more likely to mention about hearing a מחאה than mentioning that they signed on a גט. Therefore in a city of frequent travelers (like מחוזא) it is more likely that the מחזיק will hear a מחאה שלא בפניו than she will find her עדי קיום.
He is not required to pay him in the presence of עדים, etc. - אין צריך לפרעו בעדים
Summary:
We can maintain that our משנה is of the opinion that המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, and the מ"ד who maintains צריך לפרעו בעדים will follow the opinion of other תנאים who also maintain that צריך לפרעו. Another option is that our משנה can also maintain צריך לפרעו but did not state the case of מנה לך בידי because it would rather teach us אין מחזיקין בנכסי קטן.
The משנה did not want to teach the דין of מנה לך בידי in a case where there the מלוה required that אל תפרעני אלא בפני עדים, for either it would require a lengthy statement or that this ruling is too obvious.
And does not ראב"י maintain that one who returns a lost object is exempt from taking an oath - ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור
Summary:
The assumption that ראב"י agrees that a משיב אבדה is פטור from a שבועה is based, according to רש"י, on the משנה of המוצא וכו' לא ישבע מפני תקון העולם, and according to תוספות it is based on the rule of מגו. Our תוספות proves this contention, from the manner in which the גמרא (in גיטין) challenges ראב"י.
But rather, here they are in a dispute concerning s'רבה reasoning - אלא הכא בדרבה קא מיפלגי
Summary:
רש"י maintains that a קטן הבא בטענת אביו is מחייב a שבועה. תוספות disagrees. רש"י therefore maintains that טענת עצמו is a קטן הבא בטענת אביו and it is considered טענת עצמו since he is a קטן, while תוספות maintains that טענת עצמו is a גדול הבא בטענת אביו and it is considered a טענת עצמו לרבנן since בבנו מעיז.
Why does the תורה rule that one who partially admits to a claim is obligated to swear? - מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע
Summary:
The question of רבה מפני מה is, why is a מוב"מ not פטור from a שבועה, since he has a מגו of כופר הכל. The question cannot be why is a כופר הכל פטור from a שבועה; for then the answer would be since א"א מעיז פניו. However this is contradicted by the רבנן who maintain that a כופר הכל is פטור even when he is מעיז. A כופר הכל is פטור from a שבועה either because כי הוא זה is a גזירת הכתוב limiting a חיוב שבועה to a מוב"מ; or there is no גלגול by a כופר הכל as there is by a מוב"מ.
There is a presumption that a person is not brazen faced - חזקה אין אדם מעיז פניו
Summary:
רש"י maintains that אא"מ since he received a favor. תוספות rejects this; for it would follow that a מוב"מ בפקדון should be פטור משבועה. The גמרא states that a מוב"מ בפקדון is מחוייב לישבע.
Therefore תוספות explains that אא"מ either because he does not have the פנים to be כופר הכל; or he is not מעיז when the other realizes that he is lying.
